כ־2 טריליון שקל מכספי הציבור מונחים היום בפיקדונות בנקאיים. חלקם בחשבונות עו”ש, אחרים בפיקדונות יומיים או חודשיים, ובמקרים רבים מדובר בריבית שנעה כיום בין 3 ל־4 אחוזים. שיעור כזה אולי נראה סביר על פניו, אך בהשוואה לתשואות של 10, 15 ולפעמים מעל 20% בשנה שמציגים מוצרים כמו קרנות פנסיה, קופות גמל או פוליסות חיסכון - מדובר בפער משמעותי.
אז איך ייתכן שהפער הזה ממשיך להתקיים? מדוע כל כך הרבה כסף נשאר במקומות שמניבים פחות, בשעה שהשוק מציע אלטרנטיבות משמעותית טובות יותר?
חלק מהתשובה טמון בגורם שנחשב במשך שנים לכתובת הראשונה של הציבור לייעוץ פיננסי: היועץ בבנק.
עולם חדש, יועץ ישן
עד תחילת שנות ה־2000 היה ברור למי פונים לקבלת ייעוץ פיננסי. הבנק היה הכתובת המרכזית, ויועץ ההשקעות או היועץ הפנסיוני בסניף נחשב לסמכות המקצועית הראשית.
בשנת 2005 חל שינוי מהותי. רפורמת בכר נכנסה לתוקף והובילה לכך שהבנקים נדרשו למכור את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שבבעלותם. תפקידם הוגדר מחדש: לספק ייעוץ בלבד, ללא שיווק של מוצרים שהם מחזיקים.
לכאורה מדובר היה במהפכה רגולטורית, אולם בפועל נותרו היועצים הבנקאיים מוגבלים למערכת סגורה. הם יכולים להמליץ רק מתוך רשימת מוצרים מאושרת מראש, ולא מציגים ללקוח את כלל האפשרויות בשוק. גם אם החוק דורש אובייקטיביות, התוצאה בפועל היא ייעוץ חלקי שאינו כולל מבט רחב על צרכיו הפיננסיים של הלקוח.
כאשר ההמלצות ניתנות מתוך מדף מצומצם, נוצרת בעיה מהותית. היועץ אינו מתוגמל לפי הצלחת ההשקעה לאורך זמן ואינו בונה תוכנית כוללת, אלא מגיב לבקשה נקודתית. התוצאה היא שהציבור משאיר סכומי עתק בפיקדונות בריבית נמוכה יחסית, מבלי להשוות לחלופות אחרות.
חישוב פשוט ממחיש את הפערים האלה: אדם שמפקיד חצי מיליון שקל בפיקדון בריבית של 3% יקבל לאחר 15 שנה כ־778 אלף שקל. באפיק שמניב תשואה ממוצעת של 7% בשנה, אותו סכום היה יכול לגדול ל־1.38 מיליון שקל. הפער: יותר מ־600 אלף שקל.
זהו לא נתון תיאורטי. מדובר בכסף שיכול לקבוע את איכות החיים בשנות הפרישה, את רמת הביטחון הכלכלי של המשפחה ואת היכולת להתמודד עם משברים בלתי צפויים.
מי משלם את המחיר
צעירים בני 20 עד 40 הם הקבוצה שנפגעת במיוחד. זהו הגיל שבו יש לכסף את פרק הזמן הארוך ביותר לייצר ריבית דריבית. אדם בן 30 שמשאיר 100 אלף שקל בפיקדון של 3% עד גיל פרישה יגיע לכ־280 אלף שקל. לעומת זאת, באפיק שמניב תשואה ממוצעת של 7%, הסכום היה יכול לצמוח לכ־1.3 מיליון שקל. מדובר בפער של יותר ממיליון שקל, כסף שיכול לשנות לחלוטין את רמת הביטחון הכלכלי.
מעמד הביניים נפגע גם הוא. משפחות רבות מחזיקות חסכונות בינוניים של 200 עד 500 אלף שקל. סכומים אלו נשחקים בהדרגה מול יוקר המחיה, ובמקום לגדול ולהפוך לנכס משמעותי, הם נותרים רדומים. בכך נמנעת היכולת לבנות הון שיכול לשמש כהכנסה נוספת או ככרית ביטחון.
גם הגמלאים לא חסינים. רבים מהם זקוקים לנזילות ולכן מעדיפים פיקדונות. אלא שגם עבורם קיימות חלופות סולידיות ונזילות שמציעות תשואה גבוהה יותר. ההיצמדות לפיקדון נובעת לא פעם מהרגל ומתחושת ביטחון, אך בפועל היא מובילה לאובדן של עשרות אלפי שקלים לאורך שנות הפרישה.
אז למה היועץ הבנקאי עדיין שם?
כי הוא נוח, מוכר ונמצא במקום שבו רובנו מנהלים את היום־יום הפיננסי שלנו. אבל הנוחות הזו עלולה להיות יקרה מאוד. ייעוץ בנקאי לא שגוי, הוא פשוט חלקי, ומציאות כלכלית שמשתנה במהירות דורשת משהו אחר לגמרי.
שני עשורים לאחר רפורמת בכר, ברור לגמרי שהכוונה הייתה נכונה אבל הביצוע היה לוקה בחסר. הבנקים איבדו שליטה על שוק הפנסיה אך עדיין שולטים על התודעה. היועץ הבנקאי, גם אם אינו מחזיק יותר את המוצר, עדיין הוא ברירת המחדל של רוב הציבור, אבל במקביל הציבור חייב לשאול את עצמו: האם הוא גם היועץ הכי מתאים?
השוק הפנסיוני של היום מורכב ודינמי בהרבה מזה שהיה לפני שני עשורים. מי שמבקש לקבל החלטות אחראיות על העתיד הכלכלי שלו, זקוק ליותר ממידע חלקי או ייעוץ נקודתי, ועליו לבצע תכנון פיננסי מקיף, אמנם הוא אינו מבטיח תשואה גבוהה יותר בכל מצב, אבל הוא מאפשר לבחון את התמונה המלאה על בסיס נתונים, מטרות וסדרי עדיפויות אישיים. זו לא שאלה של מוצר, אלא של גישה.